מרן הגאון רבי עובדיה יוסף זצוק"ל
מרן רבי עובדיה יוסף זצוק"ל
תאריך לידתו: תשרי תרפ"א (1920)

מקום לידתו: באגדאד, עיראק

תפקידי דיינות: חבר בית הדין לעדות הספרדים בירושלים. רב ודיין בקהיר, מצרים. דיין בית הדין בפתח תקוה. חבר בית הדין האזורי בירושלים. חבר בית הדין העליון לערעורים

תפקידי רבנות: רב בקהיר, מצרים. ראש ישיבת תורה אור. הרב הראשי לתל אביב יפו. הרב הראשי לישראל ונשיא בית הדין העליון
ילדותו
מרן הרב עובדיה יוסף שליט"א נולד בבגדאד אשר במדינת בבל, בחודש תשרי שנת תרפ"א (שלהי שנת 1920). הרב עלה עם הוריו, רבי יעקב ז"ל ומרת גרג'ייה ע"ה, לירושלים ת"ו, עוד בהיותו ילד רק בן ארבע שנים. בילדותו למד בתלמוד תורה "בני ציון" אצל כמה תלמידי חכמים מפורסמים, ובראשם מורו ורבו באותם הימים, הלא הוא הגאון רבי אליהו לופס, אשר לאחר פטירתו בשנת תרח"ץ (1938) הספידו מרן שליט"א בישיבת פורת יוסף, בפני גדולי אותו הדור, ונשא קינה במליצה נאה ובבקיאות מדהימה על מורו ורבו, אותו הוא מכנה "ספר התורה ארון הקודש". כבר בילדותו ניכרו על הרב אותות כי אינו ככל האדם, כאשר עוד בהיותו בן שבע שנים, היה יושב והוגה במשך שעות בספר התנ"ך, ובפירוש "תורה תמימה".
כאשר היה הרב כבן שמונה שנים, לקחו עמו אביו, רבי יעקב ז"ל, לבית המדרש "בית זליכא", שהיה בית המדרש הגדול בבגדאד, שם ישבו גאוני בבל, רבי נסים כדורי ז"ל, ורבי סלמאן חוגי עבודי (שלימים היה חבר בית הדין יחד עם מרן שליט"א). ביקש אביו של רבינו מגאוני בבל שיבחנו את בנו, ויתהו על קנקנו. שאלו את רבינו, מה אתה לומד? אמר להם "פרק המפקיד". בחנו אותו על כל הפרק, ומרן שליט"א קרא בפניהם את הפרק כולו, לא החסיר מילה אחת. השתוממו על כך רבני בבל, לראות ילד רך כל כך, שבקיא בעל פה בפרק שלם בגמרא. אמרו לאביו, ראה כי בנך זה עתיד להיות מורה הוראות בישראל, לכן שמור עליו. (בתמונה נראה הרב עם הגאון רבי סלמן חוגי עבודי זצ"ל)
מסופר עוד, כי באותם הימים, היה הרב לומד בבית המדרש "שושנים לדוד" בירושלים בספר תורה תמימה. ובעליית הגג של בית המדרש היה יושב הגאון המקובל רבי יעקב חיים סופר, בעל ספר "כף החיים", יושב ועורך את ספרו הגדול. ובאותו היום, היתה רעידת אדמה קשה ביותר בירושלים, ומבנים רבים קרסו מחמתה. וגם בנין ישיבת שושנים לדוד נפגע קשות מחמת רעידת האדמה. ומרן שליט"א, שהיה רק ילד רך, נבהל מאד כאשר נפלה עליו תקרת הישיבה, ולא היתה לו שום אפשרות לחלץ את עצמו. או אז, ירד הגאון רבי יעקב חיים סופר, וחילץ בעצמו את מרן שליט"א, ולקחו בידיו ומסרו לאביו, וכה אמר לו: הזהר על בנך זה, כי הוא עתיד להיות גדול בישראל.
מצויים עד הנה כתבי יד של מרן הרב שליט"א, ממה שכתב עוד בהיותו בן שתים עשרה שנה בלבד, ומהם ניכר בעליל, שכבר בגיל צעיר זה, הרב היה בקיא נפלא בכמה ממסכתות הש"ס, והיתה לו בקיאות בספר הזהר הקדוש, ממנו הוא מרבה להביא ראיות לדבריו.
רבינו ניחן מצעירותו מאת ה', בכשרונות מופלאים, בהבנתו העמוקה, וסדר הדברים בצורה מופתית, ועל הכל ניכר כח זכרונו המופלא, והתמדתו ויגיעתו בתורה ויראת ה' אשר בלבו.

בישיבת "פורת יוסף"
לאחר מכן המשיך הרב את לימודיו בישיבת "פורת יוסף" המעטירה, ששכנה אז בין חומות ירושלים העתיקה, שם צמח רב רבנן, אור עולם, מרן הרב שליט"א. בישיבת פורת יוסף למד הרב בעיקר אצל הגאון רבי עזרא עטייה זצ"ל, ראש הישיבה, אשר ידע לנכון להוקיר את הרב בהיותו עתיד להאיר עיני הספרדים בחשכת הגלות, והרב נקשר עמו בעבותות אהבה, ולימים נוצר בינהם קשר ידידותי נפלא.

נישואיו לרבנית ע"ה
הרב שליט"א נשא לשאה את הרבנית מרת מרגלית ע"ה, בתו של הרה"ג רבי אברהם פטאל זצ"ל, הנשואין נערכו בירושלים בשנת תש"ד (1944), ומאז עמדה הרבנית ע"ה לימין בעלה הגדול יבלח"ט במסירות נפש, ותמיד תלה רבינו את הצלחתו בזכות רעיתו הרבנית ע"ה.

בתפקידי דיינות ורבנות
מיד לאחר נשואי הרב, הוא נתמנה לחבר בית הדין לעדות הספרדים בירושלים עם הרבנים הגאונים רבי יהודה הכהן, ומורו ורבו רבי עזרא עטייה אב"ד (כפי שנזכר ב"יביע אומר" חלק י עמ' תלח). במשרה זו כיהן הרב עד שנת תש"ז (1947).
לאחר מכן נסע הרב לקהיר אשר במצריים לכהן שם כרב ודיין. לאחר שנתעוררו בעיות קשות ברבנות במצריים, ניכר הרב בתוקף גדלותו בהיותו מקיים שם שיעורי תורה בישיבות "אהבה ואחוה" ו"מדרש רשב"י" ובהנהגתו את הקהילה שם בדרך התורה. בשלהי שנת תש"ט (1949) הרב שליט"א התפטר מן הרבנות של מצריים בגלל השערוריה של הנהלת בית החולים הישראלי בקהיר שהאכילו נבלות וטריפות לישראל, בחסות מי שכיהן כרב ראשי למצריים מטעם הממשל שם (יביע אומר חלק י דף תלז ע"ב). רבות נכתב על חלק מפועלו של הרב במצרים ועין לדוגמא בירחון "קול סיני" שנת תשכ"ד. ממצריים נסע הרב שליט"א לאיטליה (כי נסיעה ממצריים ישר לישראל לא התאפשרה באותם ימים). שם הרב התעכב מספר חודשים מכיון שכל הספינות שהפליגו לישראל יצאו סמוך לשבת, דבר שאסור עפ"י ההלכה, והרב חיפש ספינה שתצא בתחילת השבוע.

במחיצת הרב פראנק ורבני ירושלים
בבואו ארצה בשנת תש"י (1950) סבל הרב מעוני גדול וחי חיי צער ודוחק, באותה תקופה הרב למד ב"מדרש בני ציון" של הגאון רבי צבי פסח פראנק זצ"ל גאון ירושלים שקירב את הרב מאוד והעריכו כערכו הרם, שם למדו גם הגאונים ר' ישראל יעקב פישר, רבי שלמה זלמן אוירבך ורבי אברהם זלזניק ועוד רבים מחכמי ירושלים
הגאון רבי צבי פסח פראנק היה גדול הדור באותם ימים, וכל חכמי ירושלים היו מעריצים אותו, כי הוא היה יחיד בדורו בכח הפסק, והיה בקיא נפלא בכל חדרי תורה, הן בספרות פוסקי ספרד והן בספרות פוסקי האשכנזים. רבינו העריץ את הגאון רבי צבי פסח בכל מאודו, ולכבוד היה לרבינו לארח בביתו את הגאון זצ"ל, שבא לעודד את רבינו שלא ירא ולא יחת, מגורמים שונים שבאו להצר את צעדיו, מפני שהוא חולק על מרן רבינו יוסף חיים מבבל. כמובן שביקור זה בבית רבינו חולל רעש גדול, והכל ידעו כי מאחורי רבינו עומד גאון עולם, רבי צבי פסח פראנק, רבה של ירושלים.
הגאון הרב פראנק ראה ברבינו דמות של גדול תורה, שמן הראוי שיצא להנהגת הציבור הספרדי בארץ ישראל עוד באותם הימים. כך, לאחר פטירת הגאון רבי בן ציון מאיר חי עוזיאל, בשנת תשי"ג (1953), פנה הרב פראנק אל רבינו שליט"א, ואמר לו כי הוא מבקשו שיציג מועמדתו למשרת הראשון לציון הרב הראשי לישראל. וזאת על אף שבאותם הימים עוד היו כמה גדולי תורה מעדות המזרח, שהיו מבוגרים הרבה יותר מרבינו, וראו עצמם מתאימים יותר למשרה זו. למעשה, לא צלח הדבר, ורבינו לא נתמנה למשרה זו, עד שנת תשל"ג (1973).
רבינו היה יוצא ובא גם בביתו של ידידו הקרוב של מרן הרב פראנק, הלא הוא הגאון רבי שמשון פולונסקי זצ"ל, שהיה גדול מורי ההוראות בירושלים, והיה נודע בכח זכרונו הנורא, כאשר היה זוכר בעל פה מילה במילה את לשונות הראשונים בסוגיות הש"ס, באופן נפלא הפלא ופלא. הרב היה מכבד מאד את מרן שליט"א, ומעריכו כערכו הרם, ואף היה מורה לו דרך בלימוד התורה ובעניני הוראת איסור והיתר. הרב פולונסקי הוא רבם של רבים מגדולי הפוסקים בדורינו, הגאון בעל "חשב האפוד" זצ"ל, הגאון רבי שמואל הלוי ואזנר, והגאון רבי יוסף שלום אלישיב שליט"א. הוראותיו של הגאון הרב פולונסקי הם למעשה הבסיס לצורת ההוראה המקובלת עד היום בירושלים, הן בעניני טהרה והן בשאר עניני איסור והיתר. באותם הימים הרב נקשר בעבותות אהבה עם ידידו הגאון רבי שלמה זלמן אוירבך זצ"ל, שהתבטא על רבינו שליט"א, שאילו היה חי לפני כמאתיים שנה, גם כן היה נחשב בלי ספק לאחד מגדולי הפוסקים.

הקמת ישיבת "אור התורה"
באותה התקופה הקים הרב את ישיבת אור התורה בירושלים, ובתמונה ניתן לראות את טקס פתיחת הישיבה, בהשתתפות גדולי הדור, המקובל חכם אפרים הכהן, רבי מנצור בן שמעון, רבי דוד יונגרייז, רבי פנחס עפשטיין, רבי חיים נאה, ורבו של הרב, הגאון רבי עזרא עטייה.


רב, דיין ופוסק
בשנת תשי"א (1951) הרב נעתר לבקשת הגאון רבי ראובן כץ זצ"ל רב ואב"ד פתח תקוה ,ובא לכהן כדיין בבית דינו, לאחר מכן שב הרב לירושלים, ובשנת תשי"ב הוציא את ספרו "חזון עובדיה" שנתקבל באהבה אצל יודעי דת ודין, הרב המשיך בפעלו הנשגב במשך כל השנים והחזיר את עטרת יהדות ספרד ליושנה, במובנים רבים, והעיקר שבהם, בהיותו מסדר פסקי הלכות עפ"י דעת מרן ה"בית יוסף", שכמעט נשכחו הדברים, ואלולא הרב, היה הדור, דור יתום, ותורה משתכחת ח"ו מישראל. באותה העת, החל רבינו להתפרסם בציבור כפוסק גדול, והגאון רבי ראובן כץ, שהיה ידוע כגאון עולם עוד בדור שקדם לשואה, ייעדו לכהן אחריו במשרת הרב הראשי לפתח תקוה. אולם מרן שליט"א מסיבותיו שלו, לא אווה לקבל עליו עולה של משרה רמה זו. טעמו של רבינו היה בכדי שלא לפגוע במועמד אחר למשרה זו, שהיה מבוגר ממנו בהרבה. הגאון הרב כץ לא הסכים עם רבינו בדבר זה, אך היה משבח את רבינו בפני גאוני ירושלים, ראו איזה צדיק הרב יוסף, שאינו מקבל עליו משרה נחשקת, בכדי שלא לפגוע באדם אחר. בימי חג הסכות, היו מגיעים כל גאוני ירושלים לסוכתו של הגאון הרב כץ, וכאשר היה מגיע רבינו שליט"א, היה הרב כץ מכבדו לשבת לימינו, וכך ידעו כולם את מעלתו של רבינו, שלמרות היותו עול לימים, הרב כץ חולק לו כבוד כאחד הגדולים.
בשנת תשי"ז חזר הרב לפתח תקוה עד לשנת תשי"ט, אז שב וחזר לירושלים ונתמנה בירושלים לחבר בית הדין האיזורי. באותה תקופה נרקמו קשרי ידידות מופלאה בין הרב להגאון רבי אליעזר יהודה ולדנברג זצ"ל, מחבר ספר ציץ אליעזר, אשר היה יושב עם מרן שעות רבות כדי לערוך את פסקי הדין בתיקים שהונחו לפניהם. (בתמונה שלפנינו, נראים הרבנים בעת דיון הלכתי)
בשנת תשכ"ד מונה הרב למשרת חבר בית הדין העליון לערעורים. מי שפעלו רבות למינויו, היו הגאונים רבי בצלאל ז'ולטי זצ"ל, ורבי יוסף שלום אלישיב שליט"א.

הרב הראשי לתל אביב יפו
בשנת תשכ"ט (1969) נתמנה הרב לכהונת הרב הראשי לתל אביב יפו במעמד מכובד מאוד, עם כמה מגדולי הדור, ומהם הרב הראשי דאז, הגאון רבי איסר יהודה אונטמן זצ"ל. פעילות הרב בתל אביב ניכרה בעוצמה רבה, בסידור עניני המקואות כדעת פוסקי ספרד, בהקמת רשת כשרות ראויה לשמה, ובקיום שעורי תורה רבים. מעמד ההכתרה של רבינו למשרה זו, היה מפואר ביותר, והיה מעין "רמז" גלוי, כי גדולי הרבנים מצפים שרבינו יקבל עליו את משרת הראשון לציון.
לרבינו היתה סיבה טובה מאד שלא לקבל עליו את משרת הרב הראשי, וזאת משום שמשרה זו לא היתה פנויה כלל. כראשון לציון כיהן באותם הימים רבי יצחק נסים, שהיה תלמיד חכם ידוע, וחיבר ספרים בהלכה. הרב נסים היה מיוצאי בבל, והיתה שמורה לו התנגדות גדולה כלפי דרכו של מרן שליטא בהלכה. רבינו מצדו היה מקפיד לשמור על כבודו של הרב נסים.
עמיתו של רבינו ברבנות העיר תל אביב, היה הרב שלמה גורן, הרב גורן לא היה מקובל על גדולי הרבנים החרדים, הרב אלישיב והרב ז'ולטי. אולם בימי כהונתו של רבינו כרבה של תל אביב, היה הרב מסתדר בדרך כלל עם הרב גורן, ודבר לא הפריע לו בפעילותו, ביסוד שיעורי תורה והרבצת התורה על פי דרכו.

הרב הראשי לישראל
באותה התקופה, כיהנו כרבנים ראשיים, הגאון רבי איסר אונטרמן זצ"ל, והגאון רבי יצחק נסים זצ"ל. עד אותה התקופה, מעולם לא קרה שתפסק משרתו של רב ראשי בעודו בחיים. אולם באותה התקופה נפל דבר. שמאחר שהרב גורן היה מקורב מאד לחוגי השלטון, היה הדבר ברור שהרב גורן עומד לנצח בבחירות למשרת הרב הראשי. כל גדולי הרבנים בארץ ישראל ובחוץ לארץ ראו בחומרא רבה את האפשרות שהרב גורן יבחר למשרת הרב הראשי, וזאת משום שהרב גורן הביע עמדה בקשר להיתר ממזרים שנאסרו על ידי ערכאות שונות (שבאחת מהם ישב גם מרן שליט"א), ולפיה, באם הוא יוכל להתמנות כרב ראשי, הוא יכנס דיון מחודש בנושא הממזרים, וימצא דרך להתירם לבא בקהל ה'.
אפילו רבנים שנמנעו כל ימיהם לצאת בפומבי כנגד מי שיהיה, לא שמרו הפעם על השתיקה. וכך רבנים כמו הגאון רבי שלמה זלמן אוירבך זצ"ל, ראו חובה לעצמם לצאת במודעות גלויות כנגד אישיותו ודרכו של הרב גורן. הרב אלישיב והרב ז'ולטי שהיו השולטים בכל הנעשה ברבנות הראשית, ניסו להעמיד מצדם מועמד ראוי כנגד הרב גורן. וכך תוך תיאום עם הרב אונטרמן, הוחלט להעמיד את הרב ז'ולטי כמועמד למשרה זו. כעבוד תקופה קצרה, התברר לכולם כי מועמדתו של הרב ז'ולטי היא חסרת סיכוי. ולפיכך בא הרב ז'ולטי לביתו של רבינו, והפעיל עליו לחץ גדול שיקבל על עצמו את משרת הרב הראשי, כנגד מועמדתו של הרב נסים, שגם איתו היו לרבנים רבים חילוקי דעות קשים. במצב כזה, טען הרב ז'ולטי, אין מנוס מהעמדת מועמד ספרדי, שלכל הפחות באמצעותו יהיה ניתן להציל את הרבנות הראשית מקריסה טוטלית והחרמה מצדם של הרבנים שכיהנו כבר ברבנות הראשית.
מרן שליט"א סירב בתחילה בכל תוקף לרעיון זה. אולם בעקבות לחץ מצדו של הרב אלישיב, הרב נעתר והסכים להעמיד את עצמו למשרה זו. מערכת הבחירות היתה קצרה ביותר, וחוגי השלטון, ובראשם ראש הממשלה דאז גולדה מאיר, פעלו בכל תוקף למנוע את מינויו של רבינו כרב ראשי. אך בסופן של דבר, בחסד ה', התמנה הרב למשרה זו, ולצידו התמנה הרב שלמה גורן.
ימי כהונתו של רבינו כרב ראשי היו קשים מאד מבחינתו, בפרט כאשר בחמש השנים הראשונות לכהונתו תפקידו היה כמעט חסר תכלית, מפני שהרב גורן שלט אז בכל מערכות הרבנות, ובמועצת הרבנות הראשית היה לו רוב "מכור" מראש לכל החלטה שביקש לקבל. אך בסיכומו של דבר, מרן הצליח להפוך את הרבנות הראשית על פניה בהרבה ענינים לא טובים שהיו מושרשים בתוכה, כמו גם חיזוק מוסד הדיינות, והפעלת לחץ כבד על הדיינים לנהוג כראוי עם בעלי הדין הבאים לפניהם. הוא הגבר אשר הקים תורה מעפרה והרים את כסא הראשון לציון, שהיה עד אותה תקופה כפוף לרב הראשי האשכנזי, (כי הרב האשכנזי היה נקרא "ראש הרבנים" ואילו הרב הספרדי "רב ראשי".) הנהיג את הרבנות הראשית לישראל ברמה, ולמרות מערכת מסועפת של ניסיונות להקטין את מעמדו של הרב, התורה תורת אמת, ובזכותה נתקבל רבינו כמרא דארעא דישראל, שהכל שותים דבריו בצמא, מקנקנו וכדו. באותם הימים היה הרב מסתובב בכל הארץ, והיה מחזק את העם היושב בציון להתקרב ולהתחזק בעניני הדת, בהקמת תלמודי תורה ובתי ספר תורניים, ובגיוס כספים לסיוע למוסדות התורה בארץ. הרב היה מחזיק מכיסו הפרטי תלמידי חכמים רבים, וגם רעיתו הרבנית נחלצה לא פעם לסייע למוסדות התורה.
כמו כן, לא בחל הרב בשום דרך על מנת לקרב רבים לתורה, ואף היה מכתת רגליו בכוחות עצמו, לבתיהם של אנשים רבים, על מנת להשפיע עליהם ללכת בדרך התורה, בשמירת שבת, כשרות וטהרת המשפחה. בתקופת כהונתו כרב ראשי לתל אביב פרצה מלחמת יום הכפורים אשר גבתה קרבנות רבים, מה שהביא למצב שנותרו קרוב לאלף עגונות שלא נודע בבירור גורל בעליהן ולא היה מי שיוכל לדון בכמות גדולה כ"כ של תיקים. כמובן הרב היה זה שנדרש להכניס ראשו לענינים חמורים אלו, וברוך ה' עלה בידו להתיר את כל עגונות המלחמה, בסברות אמיתיות וישרות, המשמשות לדורות את כל מי שבא לדון בענינים אלו. כמו כן הרבה הרב לעבור ממקום למקום, לחזק את לבם של החיילים, ולהדרכים בדרך ישרה כרצון ה' יתברך.
בשנת תשמ"ד (1984) סיים הרב את כהונתו כרב ראשי לישראל וכנשיא בית הדין העליון, אך עד עצם היום הזה, נוהגים גדולי הדיינים להפנות אליו את המקרים הסבוכים ביותר הנדונים בבתי הדין. לאחר מכן הרב הקים תנועה פוליטית שנועדה לקדם את האינטרסים של תורת ישראל ושל בני עדות המזרח בדרך ישראל סבא. בכל השנים היה הרב מקפיד להגיע לכל כינוס של תורה שהוזמן אליו, אפילו לכינוסים מועטי משתתפים, כגון אזכרות שונות, וכל זאת בהתאם לתפיסתו כי מוטל עליו להרבות תורה ככל יכולתו, כפי שהוא נוהג עד היום.

פטירת הרבנית ע"ה
בשנת תשנ"ד (1994) נפטרה הרבנית מרת מרגלית יוסף ע"ה, ספדו לה גדולי הרבנים בארץ ישראל ובראשם מרן שליט"א, שבקשה בתוך דבריו, שתתפלל עליו שיוכל להמשיך בתפקידו ללמוד וללמד לשמור ולעשות.
אי אפשר לתאר את קורות חייו של הרב מבלי לציין את חשיבות מסירותה של רעייתו הרבנית ע"ה, אשר בכל ספר מספריו של הרב, הוא טורח להזכיר בהקדמתו, כי לולא עמידתה האיתנה לימינו, לא היה מגיע לאן שהגיע.

גלריית תמונות
שו"ת יביע אומר
שאלות ותשובות בד' חלקי השולחן ערוך., חלק א' נדפס בשנת תשי"ד, ומאז נדפסו עשרה כרכים של "יביע אומר" המהוים פינה להוראה בישראל. בתוך ספרי יביע אומר ישנם גם קונטרסים בענינים ארוכים, כגון בענין היתר מכירה, (אשר דעת הרב לקיימו כדעת רוב הפוסקים) וקונטרסי הערות על ספרים שונים
שו"ת יחווה דעת
שאלות ותשובות קצרות יותר בד' חלקי השולחן ערון, חלק א' נדפס בשנת תשל"ז, ומאז נדפסו ששה כרכים
לוית חן
על הלכות שבת, נדפס בשנת תשמ"ו.
קונטרס "יביע אומר"
על מסכת הוריות, נדפס בשנת תרח"צ, ונדפס שוב בסוף שו"ת יחוה דעת חלק ו'
חזון עובדיה
חקירות בעניני פסח, נדפס בשנת תשי"ב. ונדפס שוב בשנת תשנ"א בשלושה כרכים בתוספת נופך, לאחר מכן נדפסו גם חזון עובדיה בעניני הלכות יום טוב, חזון עובדיה על הלכות פורים, חזון עובדיה בעניני הלכות סוכות, חזון עובדיה על הלכות הימים הנוראים, חזון עובדיה על ענייני פרוזבול וספר חזון עובדיה על הלכות שבת (חלק א' נדפס בשנת תשס"ח וחלק ב' נדפס בשנת תשס"ט). בתוך ספרי חזון עובדיה נמצאים גם, ביאור "עטרת זהב" על מגילת אסתר, וביאור "אמה של מלכות" על מגילת רות.
טהרת הבית
חלק א' נדפס בשנת תשמ"ח, ומאז נדפסו עוד שני כרכים של "טהרת הבית", הספר מקיף את הלכות טהרת המשפחה בגאונות שאין לה אח ורע
מאור ישראל
על סדר מועד, חלק א' נדפס בשנת תשנ"ו ומאז נדפס עוד שני כרכים. ספר "הליכות עולם", הערות והארות על ספר "בן איש חי" חלק ב' נדפס בשנת תשנ"ח
ענף עץ אבות
על פרקי אבות, נדפס בשנת תשס"א
מאור ישראל
דרשות, ובו משתקפת דרכו של הרב בעניני הנהגת הכלל והפרט
prev
next